כמה בריאות היו?
קודם כל אסייג ואומר שמחשבות רבות שלי מכאן ניתן להשליך גם על פרשת בראשית. כי בעצם מדובר בסיפור הבריאה השני (שלישי? רביעי? חמישי?). חומש בראשית לא סתם נקרא כך. הוא מלא בהתחלות חדשות - שתי גרסאות של בריאת העולם, תחילת החיים מחוץ לגן העדן; בפרשתנו - שוב חיים חדשים, אחרי המבול, מציאות של ריבוי השפות; אחרי כן עם חדש, ארץ חדשה, בן ישראל ראשון בגולה, גלות ראשונה - גלות מצרים.
על אלו והתחלות חדשות רבות אחרות כותב מאיר שלו בספרו "ראשית". מאוד מומלץ לאוהבי המקרא!
טומאה וטהרה
בפרשת "נח" אנחנו פוגשים בפעם הראשונה במקרא את מושג הטומאה והטהרה. כמו לסיפור ימי בראשית, גם לסיפור המבול ישנן כמה גרסאות. אחת מהן מספרת שנח לקח עימו לתיבה חיות טמאות וחיות טהורות. וההבדל האיכותי, לכאורה, התבטא בנתון הכמותי - זוג אחד של כל חיה טמאה ושבעה זוגות של כל חיה טהורה.
ולמה ההבדל הכמותי? מאוד פשוט - החיות הטהורות הנוספות זכו לשרוד את המבול בתוך התיבה אך ורק כדי לשמש את נח כקרבן עולה מיד ביציאתו מן התיבה. אתם מבינים את האבסורד?
ובכלל ענייני טומאה וטהרה הם די אבסורדים. הרי דיניהן היו רלוונטיים אך ורק למציאות שבה בית המקדש עומד במקומו. טהור יכול להיכנס, טמא - לא יכול. הוכחה לחוסר העניין של היהדות בדיני טומאה וטהרה נראית בצורה מאוד ברורה בכך שלסדר שלם במשנה, סדר "טהרות" (12 מסכתות), יש רק מסכת אחת בתלמוד הבבלי - מסכת "נדה". בואו ננחש, כמה הנושא עניין את חכמי התלמוד? נכון - לא עניין. רק הנצחת מצבה הטמא של אשה פעם החודש, שלא תשכח איפה המקום הנחות שלה.
(בהערת סוגריים ניתן גם להעלות את העניין האקטואלי של ביטולי טיסות של בעלי שם משפחה "כוהני" כדי לא לטוס בגובה 10 אלפי מטרים מעל בית קברות בחולון.)
אמנם, היום יש מקום לשיח של טומאה וטהרה, לדעתי. אבל הוא אינו נוגע בחוקי המקדש המקראיים, אלא החוקי המוסר. ופרשת "נח" תורמת לשיח הזה. הרי אין פירוט לחיות טהורות וטמאות בסיפור המבול. רק הכמות המספרית.
והנה, עוד ייצור עלה לתיבה. ולא היה לא זוג אחד, ולא שבעה זוגות, אלא ארבעה. ואלו הם בני האדם - נח, אשתו, שלושת בניהם ונשותיהם. מספר הזוגות שלהם עומד בדיוק באמצע בין מספר הזוגות הטמאים ומספר הזוגות הטהורים. ובכך טמון, בעיניי, הפוטנציאל שלנו, בני האדם, להיות לכאן ולכאן.
רק צריך להיזהר מלהיות טהורים מדי. הרי את הטהורים מקריבים בסוף המבול.
המלצה לספר(ים)
פרשת "נח" מעידה על שיקום האנושות אחרי המבול. רבים וטובים מתחבטים מאות שנים על תולדות האנושות, מקור ייחודה ודרך צמיחתה.
לאחרונה, קראתי שני ספרים. אפשר לקרוא להם מנוגדים זה לזה, אבל חושב שהאמת עומדת איפשהו ביניהם. הראשון הוא "השותפות הגדולה" של הרב יונתן זקס. והשני - "קיצור תולדות האנושות" של פרופ' יובל נוח (נוח!!!) הררי.
הרב זקס מתאר את האנושות כשותפה של הקב"ה בניהול היקום. פרופ' הררי לעומתו מוציא את האלוהים מן המשוואה אבל מדגיש מאוד את הייחודיות של בני האדם.
שני הספרים מומלצים מאוד!
שבת שלום!
קודם כל אסייג ואומר שמחשבות רבות שלי מכאן ניתן להשליך גם על פרשת בראשית. כי בעצם מדובר בסיפור הבריאה השני (שלישי? רביעי? חמישי?). חומש בראשית לא סתם נקרא כך. הוא מלא בהתחלות חדשות - שתי גרסאות של בריאת העולם, תחילת החיים מחוץ לגן העדן; בפרשתנו - שוב חיים חדשים, אחרי המבול, מציאות של ריבוי השפות; אחרי כן עם חדש, ארץ חדשה, בן ישראל ראשון בגולה, גלות ראשונה - גלות מצרים.
על אלו והתחלות חדשות רבות אחרות כותב מאיר שלו בספרו "ראשית". מאוד מומלץ לאוהבי המקרא!
טומאה וטהרה
בפרשת "נח" אנחנו פוגשים בפעם הראשונה במקרא את מושג הטומאה והטהרה. כמו לסיפור ימי בראשית, גם לסיפור המבול ישנן כמה גרסאות. אחת מהן מספרת שנח לקח עימו לתיבה חיות טמאות וחיות טהורות. וההבדל האיכותי, לכאורה, התבטא בנתון הכמותי - זוג אחד של כל חיה טמאה ושבעה זוגות של כל חיה טהורה.
ולמה ההבדל הכמותי? מאוד פשוט - החיות הטהורות הנוספות זכו לשרוד את המבול בתוך התיבה אך ורק כדי לשמש את נח כקרבן עולה מיד ביציאתו מן התיבה. אתם מבינים את האבסורד?
ובכלל ענייני טומאה וטהרה הם די אבסורדים. הרי דיניהן היו רלוונטיים אך ורק למציאות שבה בית המקדש עומד במקומו. טהור יכול להיכנס, טמא - לא יכול. הוכחה לחוסר העניין של היהדות בדיני טומאה וטהרה נראית בצורה מאוד ברורה בכך שלסדר שלם במשנה, סדר "טהרות" (12 מסכתות), יש רק מסכת אחת בתלמוד הבבלי - מסכת "נדה". בואו ננחש, כמה הנושא עניין את חכמי התלמוד? נכון - לא עניין. רק הנצחת מצבה הטמא של אשה פעם החודש, שלא תשכח איפה המקום הנחות שלה.
(בהערת סוגריים ניתן גם להעלות את העניין האקטואלי של ביטולי טיסות של בעלי שם משפחה "כוהני" כדי לא לטוס בגובה 10 אלפי מטרים מעל בית קברות בחולון.)
אמנם, היום יש מקום לשיח של טומאה וטהרה, לדעתי. אבל הוא אינו נוגע בחוקי המקדש המקראיים, אלא החוקי המוסר. ופרשת "נח" תורמת לשיח הזה. הרי אין פירוט לחיות טהורות וטמאות בסיפור המבול. רק הכמות המספרית.
והנה, עוד ייצור עלה לתיבה. ולא היה לא זוג אחד, ולא שבעה זוגות, אלא ארבעה. ואלו הם בני האדם - נח, אשתו, שלושת בניהם ונשותיהם. מספר הזוגות שלהם עומד בדיוק באמצע בין מספר הזוגות הטמאים ומספר הזוגות הטהורים. ובכך טמון, בעיניי, הפוטנציאל שלנו, בני האדם, להיות לכאן ולכאן.
רק צריך להיזהר מלהיות טהורים מדי. הרי את הטהורים מקריבים בסוף המבול.
המלצה לספר(ים)
פרשת "נח" מעידה על שיקום האנושות אחרי המבול. רבים וטובים מתחבטים מאות שנים על תולדות האנושות, מקור ייחודה ודרך צמיחתה.
לאחרונה, קראתי שני ספרים. אפשר לקרוא להם מנוגדים זה לזה, אבל חושב שהאמת עומדת איפשהו ביניהם. הראשון הוא "השותפות הגדולה" של הרב יונתן זקס. והשני - "קיצור תולדות האנושות" של פרופ' יובל נוח (נוח!!!) הררי.
הרב זקס מתאר את האנושות כשותפה של הקב"ה בניהול היקום. פרופ' הררי לעומתו מוציא את האלוהים מן המשוואה אבל מדגיש מאוד את הייחודיות של בני האדם.
שני הספרים מומלצים מאוד!
שבת שלום!
